על הקסם והשקרים בחיים – דיון על הסרט "יוקרה" (The Prestige) של כריסטופר נולאן

 

'יוקרה' הוא סרט נהדר. הוא מותח, מפתיע, לופת. הוא מדויק ותפור היטב – (כמעט?) אין בו חורים. אנחנו נשאבים איתו לעולם אחר – תעשיית הקסמים באנגליה הוויקטוריאנית של סוף המאה ה-19. 'יוקרה' "עושה את זה" גם בצפייה שנייה ושלישית – זה לא רק כוחו של הטוויסט וההפתעה החד-פעמית: יש פה סיפור שעובד. קיצר, הנאה קולנועית צרופה. אבל – האם אפשר למצוא בו משהו מעבר לסיפור מפתיע ולבימוי מבושל היטב? (טוב, אם אני שואל את זה, כנראה שכן..)

***

יש לי נטייה קצת נודניקית לחפש ביצירות תוכן, רעיון. אמירה עקרונית, או דילמה יסודית – בצורה סמויה או גלויה. מיתוס עתיק שאיתו היצירה מתכתבת. אני ממש לא חושב שאפשר "להפשיט" יצירות, לעשות להן רדוקציה לאיזושהי אמירה או עיקרון אבסטקרטי. זה מפספס, זה הורס את הסרט (אחת הסיבות שקראתי לקטגוריה הזאת "ספוילער"). אבל אחרי שראיתי, אני רוצה לחדור למקום הזה, לשים לב גם אליו – וקצת לחפור שם. בלי לבטל ממדים אחרים. חשוב לי שהעלילה תהיה תפורה היטב, שהמתח יחזיק מעמד, המשחק ישכנע, המוזיקה, הצילום וכו' – אבל אני מעדיף שבתוך כל אלה ייאמר משהו. תהיה איזושהי נקודת עומק.

כשאני מציע נקודה כזו, אני לא מתכוון לומר שלזה בהכרח התכוון הבמאי, התסריטאי או הסופר. אולי הוא בכלל לא חשב על זה. זה לא משנה בעייני (כמעט) בכלל. המחבר לא מת, להפך – הוא חי, ודווקא לכן היצירה שלו לא נובעת רק ממה שהוא חשב ותכנן בגלוי: הדימויים והאסוציאציות של יוצר הם תמיד רחבים וכוללים – אחרת הם לא ידברו אלינו. אני חושב שאם היצירה היא טובה – זה (גם) כי העקרונות והדילמות שהוצגו בה קשורים לשאלות עומק של הקיום האנושי. כמובן, יכול להיות שהמחבר כן חשב על זה, ויכול להיות גם שהוא חשב על הרבה דברים נוספים שאני לא חשבתי. וואטאבר. ננסה להתחיל.

***

עוד משהו – אזהרה! – הסיבה הנוספת שקראתי לזה ספוילער היא שבאמת יהיו פה ספוילרים – לא מומלץ לקרוא אם עוד לא ראיתם / קראתם / שמעתם את מה שאני חופר עליו…

***

"יוקרה" מספר על שני קוסמים – אלפרד בורדן (ועוזרו – פאלון) ורוברט אנג'ייר (והמהנדס שלו – קאטר), שמתחילים את דרכם כשני שוליות של אותו קוסם. טרגדיה הופכת אותם ליריבים מרים שמחבלים זה בהצלחתו של חברו, במסלול שהולך ונהיה אפל, עד הטרגדיה הסופית של שניהם. רוברט היה נשוי לג'וליה, שהייתה שותפה למופע הקסמים: תפקידה היה לצאת מתיבת מים נעולה לאחר שנקשרה בידיה וברגליה. בורדן היה צריך לקשור את ידיה בקשר מסוים, הוא החליף את הקשר לקשר מסוכן יותר, אותו היא לא הצליחה לפתוח – וטבעה למוות. אנג'ייר מפתח רגשי נקמה ושנאה לבורדן, שטוען כי הוא לא יודע איזה קשר הוא עשה. לרגשי הנקמה מתלווה טינה שמתגברת כשבורדן מתחתן ונולדת לו בת, והיא מתעצמת מהתחרות המקצועית ומהתשוקה של שניהם אל פסגת ההצלחה.

בסרט מופיעים כל מיני קסמים וטריקים שעושים שני היריבים, אבל הוא סובב סביב קסם אחד, הקסם האולטימטיבי – "שיגור", טרנספורטציה: הקוסם נעלם במקום אחד, ומופיע כהרף-עין במקום אחר, מרוחק (המילה העברית לכך היא "התעתקות", כמו בהארי פוטר, אבל היא לא הופיעה בתרגום של הסרט..). הקסם הזה הוא החוט החורז של הסרט: כבר בתחילת הסרט הוא מופיע, בקטן – בקסם העלמת הציפורים – סצנה שגם מסיימת את הסרט. אלא שבמקרה של הציפורים – כפי שמתברר די מהר – ציפור אחת בעצם נהרגת, והציפור שמופיעה היא ציפור אחרת, שרק נראית זהה. איך אפשר לעשות את זה עם בני-אדם? בני אדם אינם זהים זה לזה כמו ציפורים, ולא רצוי לרצוח אחד כל פעם… התשובה של הסרט, בסופו של דבר, היא שאי-אפשר. הדרך היחידה תהיה מוכרחת ליצור זהות בלתי אפשרית בין שני בני-אדם, ותוביל בסופו של דבר לרצח.

***

היחס של בורדן ואנג'ייר לקסם הזה אינו סימטרי – הקסם המקורי הוא של בורדן, אשר עוד מתחילת הדרך מצהיר שיש לו קסם ייחודי, יצירת מופת שרק הוא יכול לעשות. לאחר שהוא מתחיל לבצע אותו – אנג'ייר מתחיל במאמצים אובססיביים להצליח גם הוא לבצע "שיגור". עד לסיום, אנחנו הצופים לא יודעים איך בורדן עושה זאת, וגם האופן בו אנג'ייר הצליח לבסוף נותר מסתורי ברוב הסרט. (עכשיו באמת כדאי ללכת אם לא רוצים ספוילר שמגלה את הסוף..)

הפתרון שמתברר בסוף הוא שבורדן הוא בכלל לא אדם אחד – אלו שני תאומים זהים, שהחליפו ביניהם תפקידים כל הזמן: אחד התחפש לפאלון העוזר – ואחד הציג את עצמו כבורדן. הם לא החליפו תפקידים רק על הבמה, אלא חיו חיים שלמים של תערובת זהות מוחלטת: שניהם חיו בתורות עם אותה אשה, למרות שרק אחד אהב אותה. שניהם ניהלו רומן עם אשת-הבמה אוליבייה, למרות שרק השני אהב אותה. כאשר לאחד נכרתו שתי אצבעות – הם כורתים את שתי אצבעותיו של השני. "התעלול" בעצם קורה כל החיים, ולא רק על הבמה – כל מסלול החיים מוקרב בשביל שתהיה אפשרות לבצע את התעלול בצורה מושלמת.

גם זהותו של אנג'ייר מסתירה סוד: שמו האמתי הוא הלורד קולדלו, שבחר בזהות בדויה בשביל לעסוק בענייני הקסם וה"בידור", כדי לא להביך את משפחתו האצילית. אך גם בזהותו החדשה הוא אדם אחד, רגיל, עם כישרון תיאטרלי – ולא אדם שחי חיים שלמים כדי לממש "תעלול". אנג'ייר לא יודע מה הטריק המאפשר לבורדן לבצע את ה"שיגור", אבל הוא רואה שיש כאן משהו מושלם, בלתי נתפס – ונתקף תשוקה למצוא את הדרך לעשות זאת. הניסיון הראשון שלו – למעשה, של המהנדס שלו, קאטר – זה לעבוד עם כפיל. הם מוצאים שחקן שיכור בשם רות' שדומה להפליא לאנג'ייר, ובונים מנגנון שבו ברגע שרוברט נופל מתחת לבמה, עולה רות' השיכור. אלא שהעניינים מתחילים להסתבך – רות' מתחיל לעשות בעיות, ולבסוף בורדן מגלה אותו ומשתמש בו כדי להרוס את ההופעה של יריבו.

בינתיים, מצליח אנג'ייר להשים את ידו על יומן של בורדן, בו לכאורה מוצפנות כל השיטות שלו. הוא מצליח "לאלץ" את בורדן לגלות לו את המפתח לפתרון – ניקולא טסלה, מדען פורץ דרך (זו דמות אמתית מאותה תקופה). מתוך תשוקתו האובססיבית הוא נוסע לארה"ב למצוא את טסלה, כדי שזה ייצר לו מתקן התעתקות (טלפורטציה..). רק אחרי שהוא נמצא כבר כמה שבועות באמריקה ומבזבז את כספו אצל טסלה – הוא מוצא ביומן כי זו הייתה תרמית: בורדן שתל אצלו את היומן בכוונה, כדי לגרום לו ללכת לחפש את טסלה במרחקים, וכך לסלק אותו מהזירה. אך דווקא אז מגלה אנג'ייר שטסלה אכן הצליח לייצר מכונה שתעשה את הבלתי אפשרי. אך המכונה של טסלה לא "מתעתקת"  (משגרת) את מה שנמצא בה למקום אחר, אלא משעתקת אותו – יוצרת אותו מחדש במקום אחר, אך מותירה גם את הדמות המקורית..

אנג'ייר חוזר לאנגליה, ומציג מופע שמטרתו כפולה – להצליח להציג את הקסם המושלם, וגם להשתמש בו בשביל להפליל את יריבו. בכל מופע, אנג'ייר משעתק את עצמו לצד השני של האולם – ובמקביל, בלי שאף אחד יודע זאת (גם לא קאטר), הדמות שנותרת על הבמה נופלת למיכל מים דרך דלת סתרים ומתה בטביעה. בורדן (או בעצם, בורדן&פאלון) לא יכול לשאת את הצלחת יריבו שגנב לו את הקסם, ומשתגע מסקרנות לדעת כיצד מתרחשת ההתעתקות. הוא מגיע שוב ושוב לאולם, ובסופו של דבר חומק אל מאחורי הקלעים. שם בורדן חוזה באנג'ייר שנפל מהבמה טובע במיכל – (אנג'ייר המשוכפל, שחיכה לרגע הזה, לא מופיע באותו ערב בצדו השני של האולם) – ומואשם ברציחתו. בשבתו בכלא, אנג'ייר (החי) מאפשר לו לדעת שהוא הפליל אותו, ו"ניצח" אותו. לאחר שהוא מוצא להורג, האח התאום – פאלון/בורדן, מגיע לאנג'ייר ויורה בו, ולפני שהוא מת – מגלה לו (ולנו) את סוד הקסם, את החיים הכפולים שלו ושל אחיו.

***

מעבר ליריבות בין שני הקודמים, הסרט עוסק גם ביחסים של "בורדן" עם אשתו שרה, עם אהובתו אוליבייה ועם בתו הקטנה ג'סיקה. אנחנו לא יודעים שמדובר בשני אנשים עד הרגע האחרון, וגם שרה ואוליבייה לא יודעות. אבל שרה מרגישה משהו. היא יודעת מתי בעלה באמת מתכוון כשהוא אומר שהוא אוהב אותה, ומתי לא. היא מרגישה שיש סוד שמוסתר ממנה, שיש פער בין שני "צדדים" של בעלה – וזה הורס אותה. המצב מחמיר כשאוליבייה – העוזרת המושכת החדשה של בורדן – נכנסת לתמונה. הפיצול נהיה חריף יותר: לא רק שאחד אוהב ואחד לא – יש עכשיו מישהו שמאוהב באשה אחרת ו(שניהם) מנהל(ים) איתה רומן.
בסופו של דבר – היא מתאבדת בתלייה.

אוליבייה – שלא חיה ממש עם בורדן בבית, לא נמצאת באותו מתח – אבל גם היא מתחרפנת מהשינויים במידת הנאמנות של בורדן לאשתו, ולאחר מותה – מהקור והאדישות שמפגין בורדן (זה שלא אהב את שרה), ורואה בזה סימן לחוסר אנושיות. לכן גם הקשר אתה לא מצליח.

***

בשונה מבורדן, אנג'ייר לכאורה לא הקריב את חיי משפחתו על מזבח הקסם – אשתו ג'וליה מתה במיכל המים, וחייו נהרסו בעל כרחו.. אך למעשה, תשוקת הקסם והתחרות הורסים גם אצלו את הקשרים עם האנשים הקרובים לו. רגשי האבל והנקמה על מות אשתו, מתערבים באמביציה שלו – ואלה לא רק מניעים את המאבק שלו בבורדן, אלא גם מונעים את האפשרות שלו לקשר חדש – עם אוליבייה. האובססיה אל הקסם המושלם, היא שהורסת את הרומן שמתחיל להתפתח בינו לבין אוליבייה – וזורקת אותה לזרועותיו של בורדן. המרדף אחר הקסם, מפריד אותו גם מידידו ושותפו הקרוב – קאטר, אשר לא מסכים לצאת למסע המטורף לאמריקה. לבסוף, כשקאטר מבין שאנג'ייר הפליל את יריבו – הוא עובר צד, ומסייע לאח הנותר להרוג את אנג'ייר ולקבל את בתו חזרה.

תשוקת הניצחון של אנג'ייר-קולדלן מעבירה אותו על דעתו, והוא לא מהסס לשלוח את יריבו למוות, ואף לפגוע בבתו הקטנה החפה מפשע. אך לא רק את יריבו – גם את עצמו שולח אנג'ייר למות, כל ערב: הוא אמנם משתכפל וממשיך לחיות, אך בד-בבד הוא טובע בבריכה ומת ביסורים. ההחלטה שלו "ללכת עד הסוף", מכריחה אותו גם לחסל את עצמו כרוברט אנג'ייר, או כ"דנטון הגדול", ולחזור לחיות רק בזהותו המקורית – כלורד קולדלו.

כך, למעשה – שני הקוסמים הצליחו לבצע "שיגור" בבני אדם – אבל עבור שניהם זו הייתה מציאות בלתי אפשרית, שגרמה עוול לאנשים מסביב, ונגמרה במוות.

***

אחת זוכה לאהבה מלאה ומשותפת של שני התאומים בורדן-פאלון: ג'סיקה – הבת הקטנה של בורדן ושרה. שני הבורדנים אוהבים אותה אהבת-נפש (יש מצב שהם לא יודעים בכלל מי מהם הוא האב…), וגם בתור "פאלון" הם עבורה כמו דוד חם ואוהב. בשביל לדאוג לה, מסכים בורדן בהיותו בכלא למכור את כל סודותיו, גם כאשר הוא כבר מגלה שמולו עומד יריבו הוותיק. אפשר אפילו להבין, שמטרת הרצח של אנג'ייר, מעבר לנקמה – היא כדי להחזיר את הילדה לידי "אביה" – האח שנותר בחיים.

***

שני הקוסמים לא מסוגלים לעצור, גם כשהם יודעים שצריך: בשלב בו אנג'ייר משתמש בכפיל, מגיע רגע בו הוא וקאטר מבינים שהעניינים יוצאים משליטה. קאטר ממליץ לנטוש את המופע – "אסור לעשות קסמים שלא ניתן לשלוט בהם". אבל אנג'ייר דוחה את ההחלטה להפסיק את התעלול – וחוטף את ההשפלה הגדולה שמכין עבורו בורדן (ואוליבייה…). גם לפני היציאה לאמריקה קאטר אומר לאנג'ייר שצריך לדעת לעצור – אך הוא לא מסוגל לעצור, ובורדן מצליח להרחיק אותו מהזירה לשנתיים. אמנם, בסופו של דבר הוא אכן מצליח למצוא שם את הקסם המושלם – אך גם בנקודה זו, מזהיר אותו טסלה המדען לא להשתמש בכוח שהוא השיג. אנג'ייר חוזר לנקום, וכך בסופו של דבר מביא למותו שלו. בורדן מצדו, רואה את אשתו מתפרקת מחייו הכפולים ושומע את קריאתה שיפסיק להופיע, אך שני האחים ממשיכים לשחק את שני התפקידים, ומביאים למותה. הם גם מתפתים לבוא שוב ושוב למופע של אנג'ייר לאחר שהוא חזר מאמריקה. לאחר מספר צפיות, אחד האחים אומר שצריך לעזוב את זה ולהפסיק ללכת, אך השני לא מתאפק והולך שוב – וכך נכנס למלכודת.

הצורך בשליטה מוחלטת של הקוסם על התעלול דורש תשומת לב נפרדת, והוא מוצג גם ברגעים נוספים בסרט – המפורש ביותר הוא קסם תפיסת הקליע. ה"טריק" הוא שהקוסם מוציא את הקליע בסתר כבר בשלב הניקוי, וכך הנקירה לא אמורה לפלוט כלום – הכדור כבר נמצא בידו של הקוסם. אך הקוסם צריך לתת בידו של מישהו חיצוני אקדח טעון באבק שריפה, וזה יכול בעצמו להכניס כדור לקנה – ולהרוג את הקוסם. בורדן מחליט לעשות את הקסם למרות הסיכון, ואכן אנג'ייר מגיע (בתחפושת) למופע, מתנדב ומכניס קליע – רק זינוק של "פאלון" מציל את חיי "בורדן", אשר שתי אצבעותיו נקטעות. הקוסם חייב לשלוט לחלוטין, ובעצמו (או במקרה של אנג'ייר – רק הוא וקאטר), על הקסם. ברגע שמישהו מבחוץ מעורב, משהו ישתבש לבסוף.


כל קסם מורכב משלושה חלקים.
החלק הראשון נקרא "הבטחה" – הקוסם מראה לך חפץ רגיל… נורמלי. אך כמובן הוא אינו כזה…

החלק השני נקרא "המפנה" – הקוסם לוקח את החפץ הפשוט והופך אותו לבלתי רגיל. אתה תחפש את הסוד, אך לא תמצא אותו – מאחר ואינך באמת מחפש אותו. אתה לא באמת רוצה לדעת. אתה רוצה שישטו בך…

אך לא מספיק להעלים את החפץ, צריך גם להחזיר אותו.
ולכן, לכל קסם יש חלק שלישי – הקשה ביותר – "היוקרה".

הקסם הוא, בעצם, רמאות. הציפור מתה, מי שעולה הוא כפיל, ואם באמת יהיה קליע – הקוסם ימות או ייפצע, ולא יצליח לתפוס אותו." האמת היא בעייתית בעבודה כמו שלנו, נכון ?" – אומר בורדן לאוליבייה. לפני מותה, מתחננת שרה לחיים של כנות – "בלי טריקים, בלי שקרים ובלי סודות".  אבל, כמובן – זה לא סתם שקר. שקר רגיל פונה בדרך כלל כנגד מי שמשקרים לו, הוא רוצה את האמת, והשקרן מערים עליו. כאן – השקר הוא, במובן מסוים, המצרך שהקהל מבקש. "אתה לא באמת רוצה לדעת. אתה רוצה שישטו בך…". הקהל מבקש להיות מרומה, והקוסם הוא המומחה ביצירת האשלייה המבוקשת. אם הקוסם יגלה לנו את האמת על הטריק מהתחלה – לא נהנה מהמופע. אבל הקהל, מצד שני, גם לא רוצה לקחת את האשליה יותר מדי ברצינות. " לו אנשים היו באמת מאמינים למה שאני עושה על הבמה", אומר אנג'ייר-קולדלן לטסלה, " הם לא היו מוחאים כף אלא צורחים. חשוב על חיתוך אשה לשניים".. האומנות פה היא ללכת על הגבול: לרמות מספיק טוב בשביל שיהיה עניין – אבל קצת לקרוץ, כדי שזה יישאר מבדר ולא מאיים.

יחסים מוזרים כאלה, בין קהל מרומה לקוסם שהוא אמן של אשליות – אפשר למצוא לא רק בתחום הקוסמים. הסרט כמעט רומז במפורש לתחום נוסף – היצירה הקולנועית עצמה. אפשר לראות את 'יוקרה' כסוג-של יצירה ארס-פואטית – יצירה שבה נולאן עוסק בעקיפין באומנות הקולנועית עצמה. הקולנוע אמנם לא עוסק בטריק כשלעצמו – אבל אפשר לראות את קווי הדמיון: מה שאנחנו רואים על המסך לא באמת קורה במציאות, כמובן. הבמאי צריך להשתמש ב"טריקים" מאחורי הקלעים כדי שנרגיש כאילו שזה באמת קורה. חלק מהטכניקות כמעט זהות לטכניקות של קוסמים: זה נראה דם אבל באמת זה צבע, מנגנונים הנדסיים גורמים למשהו להיראות כאילו הוא נעלם, ירי בלי קליעים אמיתיים. דוגמה שמוצגת בצורה בולטת בסרט – היא השימוש בכפילים. כמו בקסם ה"שיגור", כמעט בכל סרט משתמשים בכפילים כדי "לעשות" עם דמויות בקולנוע דברים שקשה מאד – ולפעמים בלתי אפשרי – לעשות עם בני-אדם במציאות. נוצרת פה מערכת מורכבת של חילופי דמויות – השחקן מגלם דמות, השונה מדמותו מחוץ לקולנוע. הוא "נכנס לנעליים" של דמות אחרת, ומאופר, מולבש ומסופר בהתאם. את דמותו של השחקן-שמגלם-דמות – מחליף הכפיל, שהוא לא השחקן שנבחר לגלם את הדמות.. נולאן כאילו קורץ לנו – שהרי מי שמפוצל בסרט, משוחק דווקא בידי אותו השחקן. כריסטיאן בייל הוא גם בורדן וגם פולאן. בסרט אחר, הוא היה יכול להיות מחופש לפאלון, וזו הייתה דמותו. יו ג'קמן משחק גם את אנג'ייר, גם את השכפולים שלו וגם את רות' השיכור – ה"כפיל". מצד שני, ברור שלכל אחד מהם היו גם כפילים, שהופיעו במהלך הסרט בלי ששמנו לב…

מכיוון נוסף, כל הרעיון של "טוויסט" עלילתי – דומה מאד לקסם ולאשליה. הסופר או הבמאי הרי יודעים את הסוף – אבל "מרמים" אותנו, מוליכים אותנו שולל כך שלא נהיה מוכנים לטוויסט. מצד שני, אם ה"רמאות" תהיה נוקשה מדי, הטוויסט לא יעבוד – הוא יהיה תלוש ולא מחובר לרצף. צריך לפזר רמזים לאורך העלילה, כדי שברגע הטוויסט נגיד – "וואו, עכשיו אני מבין", ולא "מה?! מה הקשר?!" כשרואים את "יוקרה" בפעם השנייה, בולטת הגאונות של נולאן ביצירת הטוויסט. הסיפור מצד אחד בנוי כולו על הסוף – וסצנות רבות נראות במבט שני מתאימות להפליא לסיום המפתיע. מצד שני, הסרט עוזר לנו לא לחשוב על כך. "לא באמת לחפש", לתת לבמאי "לשטות בנו"…


מה פשר הרצון הזה להיות מרומה?

אנו רואים את העולם, והוא נראה לנו פשוט וסתמי, וגם "אומלל". אנחנו רוצים שיתרחש "מפנה", שהפשוט יהפוך לבלתי-רגיל. שמשהו יחרוג מהמסגרת. שמה שמוכר לנו ייעלם, יתפוצץ. שימות. אבל אנחנו לא באמת מוכנים לשלם מחיר כה גדול. אנחנו אוהבים את המציאות שאנחנו חיים בה. אוהבים את המוּכּר. אנחנו צריכים לראות את המעגל נסגר, את החיים חוזרים למסלולם. דווקא אז אנחנו מוחאים כפיים, כסוג של אנחת רווחה. יותר מזה, אנחנו רוצים לדעת כל הזמן, איפשהו – שזו רק אשליה. שחוקי המציאות המוכרים לנו באמת ממשיכים כל הזמן, שהחיים לא נפסקים. אם לא נהיה משוכנעים, איפשהו, שהחריגה היא רק אשליה – אנחנו נצרח מאימה.

השקר הבסיסי כאן, אם כן, הוא אשליית החריגה מהמציאות. אנחנו רוצים לחמוק קצת מהמציאות, אבל לא באמת מסוגלים – אז אנחנו משקרים לעצמנו לרגע. אנחנו עושים כאילו שאנחנו עוזבים את המציאות, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנה. כך במופע קסמים, וכך גם כשהולכים לקולנוע.

אבל, אומר לנו הסרט, יש פה גם שקר נוסף – ובמובן מסוים, הפוך. דווקא העולם המוכר לנו, החיים הרגילים – הם בעצם קצת אשליה. האם אנחנו באמת בטוחים שהמציאות תמשיך לעבוד כמו שאנחנו רגילים? האם חוקי המציאות וסודותיה ידועים לנו עד תומם? ולגבי עצמנו – אנחנו יכולים לקבוע כי הגענו לקצה גבול יכולותינו?

ההתפתחות המדעית-טכנולוגית היא דוגמה למהפכות בעולם המוכר של האדם: מה שנראה לפני שנים כהזיה מופרעת ובלתי נתפסת, מתברר לפתע כאפשרי, ולבסוף הופך בעצמו להיות המובן-מאליו. המדען אינו קוסם, אומר קאטר, אלא מכשף – הוא עושה באמת את מה שהקוסם טוען שהוא עושה. הקוסם משתמש בכלים המוכרים באופן מתוחכם – המדען מגלה כלים חדשים ומפתיעים, שיכולים לשנות באמת את צורת החיים האנושית. המדע עושה זאת בהקשר של חוקי הטבע, אך "כישופים" כאלה קיימים בכל תחומי החיים: במוסר, בהשקפת עולם, באמונה. הערכים שנראו בעבר וודאיים וברורים-מאליהם, התחלפו לימים בערכים אחרים – לפעמים בהפכם המוחלט. האדם תפס את העולם, את הזמן, את הטוב והרע – ואת עצמו – בצורה מסוימת, שנראתה לו מוחלטת ללא פקפוק; אך תפיסה זו התחלפה. לרוב, ההתפתחויות הללו הן איטיות והדרגתיות, וכך אנחנו מסתגלים אליהן ומקבלים אותן כנורמליות. אך כשהשינוי הופיע כמהפכה מהירה – האנושות אכן התקשתה להכיל אותו, ולפעמים בצדק: שינוי באמת יכול לאיים על יסודות הקיום האנושי. לכן, כאשר הופיעו בהיסטוריה מדענים או הוגים פורצי דרך,  הם נחשבו לא אחת כמטורפים, או כסכנה לציבור. חלק "נתבקשו בנימוס לפרוש", אחרים זכו ללעג והיו גם כאלה שהוצאו להורג. קצב השינויים ומידת ההסתגלות שלנו אינם משנים את מהות העניין – אנחנו מבינים מעט מאד מהמציאות שבה אנו חיים, ואין שום וודאות שהעולם ימשיך לנהוג כמנהגו.

להפך, במבט מפוכח, אפשר להיות וודאיים שהעולם ישתנה ללא היכר – השאלה היא רק מתי..

הקסם משקר לנו, אם כן, פעמיים – פעם אחת כשהוא מוציא אותנו מהמציאות הממשית, האפורה, ומציג לנו את הבלתי אפשרי כאפשרי. אנחנו משוחררים לרגע מהעולם, חוקיו וצרותיו – אך זה שקר: בסופו של יום נצטרך לחזור אליהם. יחד עם זה, הקסם משקר פעם שנייה, דווקא כשהוא מחזיר אותנו לעולם המוכר. הוא מרגיע אותנו – הציפור חזרה, המעגל נסגר – העולם כמנהגו נוהג. אבל העולם לא ממש נוהג כמנהגו, הוא סתום, מופלא ולעיתים מחריד. התפיסות שלנו הן אולי פספוס גמור, שהגיע הזמן להפוך אותן. אל דאגה! קורץ לנו הקוסם: זו רק אשליה, הכל בסדר…

***

הקהל מחפש את האשליה – והקוסם הוא המומחה ליצירתה. האומנות שלו היא להציג את התרמית שתענה על ציפייתו של הקהל. צריך לפתח כלים, טכניקות, אשר יאפשרו לעשות את ה"תעלול" בצורה מושלמת. לגרום לצופים לחשוב שקרה א', כשבאמת קרה ב'. הדבר דורש כישרון רב, סוג של גאונות – וכמו כל אומנות, גם מאמץ רב והשקעה מתמדת. ככל שמדובר בקסם מורכב ומפתיע יותר, הקוסם צריך להיות או מוכשר ומתוחכם יותר – או להשקיע ולהקריב יותר. לעיתים גם וגם.

אך כל זה לא מספיק. הקוסם יכול להיות גאון של טריקים שמקריב את חייו ליצירתם – ובכל זאת לא להצליח במלאכתו. הוא צריך לדעת להעביר את זה, "לתת שואו". לדעת איך להתלבש, אילו מילים לבחור, לחשוב על הטיימינג ועל התפאורה. במילים אחרות, גם עולם הקסם עצמו מורכב משני ממדים – יש את ה"אמת" של הקסם – הטכניקה המחוכמת וההשקעה הרבה; ויש את ה"שקר" של הקסם – השואו, הציפוי, שגורם לדבר להיראות יפה ונוצץ. כשיש בחורה מושכת ליד הקוסם, גם טריק עם "חורים" יכול להצליח – הבחורה מסיחה את דעתו של הקהל. שני הצדדים נצרכים: אם הטריק המושלם ייעשה בלי רגישות למשחק ולהופעה, הוא עלול להתפספס – כמו שאכן קרה ל"איש המשתגר" של בורדן, בניסיונות הראשונים. מצד שני, ברור שאם אין מומחיות והשקעה – ה"שואו" מצד עצמו לא יכול להחליף אותם, לפחות לא לאורך זמן. צריך שיהיה פה "טריק" אמתי, אבל גם ה"טריק" צריך "טריק" משלו..

בורדן הוא "קוסם אמתי" – הוא מפתח את הטכניקות שלו בעצמו, ומקריב את חייו למען הטריק – אבל הוא "שואו-מן" גרוע, כמו שאומר קאטר. ההקרבה שלו כל כך גדולה, עד הפכה את הקסם לקצת אמיתי – הרי באמת זהו "בורדן" שנכנס לתיבה – ו"בורדן" שיוצא: שני האחים ערבבו את הזהות שלהם לחלוטין. כמו הקוסם הסיני, ההופעה שלו מתרחשת כל החיים – ולכן הרגע בו הוא נמצא על הבמה אינו ממש שקר. אנג'ייר, לעומת זאת, הוא "שואו-מן" נהדר – אבל הוא לא באמת קוסם בעצמו. לא במקרה, קאטר מפתח עבורו את הטריקים, וכמובן – את "האיש המשתגר" הוא צריך לגנוב מיריבו. אפילו את הכפיל מוצאת עבורו אוליבייה. כשהוא עולה לבמה, הוא צריך להציג ו"לשקר" כל פעם מחדש…

שני הצדדים זקוקים זה לזה ונמצאים במאבק – אלפרד לא מסוגל לפרוץ, בלי ה"טריקים" של עסקי הבמה. גם הקסם האולטימטיבי לא מצליח אצלו "לעבור מסך". רוברט מצדו, עם כל יכולותיו, לא יוכל לעולם להשתוות עם קסמיו המקוריים של בורדן. רוברט צריך לגנוב את קסמיו של בורדן, או את יומנו – ובורדן צריך "לגנוב" את ההופעה של אנג'ייר – או את אוליבייה.

***

מה עדיף להיות? זה לא כל-כך פשוט. מצד אחד, יש נטייה להעריך את בורדן, הקוסם האמתי, שמקריב את חייו ולא גונב מאחרים. מצד שני – אלפרד חי את כל חייו בשקר, בעוד רוברט יכול, עקרונית, להיות אדם רגיל ו"שלם" מחוץ להופעה. ג'וליה, אשתו של אנג'ייר, יודעת את כל שמותיו – היא יודעת שהוא בעצם קולדלו, היא יודעת שהוא רוברט, והיא גם זו המציעה לו את שם הבמה – "דנטון הגדול". שרה, אשתו של בורדן – לא יודעת שהוא גם אלפרד וגם פאלון, והיא לא יודעת שיש מישהי שמכנה אותו "פרדי".. (גם הכינוי "פרופסור" מופיע, אם אני לא טועה, רק אחרי שאוליבייה מצטרפת אליו…). בפועל, שני הצדדים לא מצליחים – חיי השקר של בורדן לא מחזיקים מעמד: הצורך של אשתו באמת ובכנות הולך וגובר, עד שאין ברירה והוא צריך לגלות קצת את האמת. כך גם ברומן שלו עם אוליבייה. אבל הוא לא יכול כבר לחזור לחיי אמת של ממש – השקר הוא כל חייו. ההצגה של אנג'ייר לא מצליחה גם היא – הוא תמיד חש את הטינה והקנאה בקסם המקורי של יריבו, שגם יכול תמיד להרוס לו את הטריקים. לכן הוא לבסוף יהיה מוכרח לעשות קסם מושלם בעצמו – בלי עוזרים מאחורי הקלעים. הקסם שלו יהיה האמתי ביותר – אבל בעצם, "אמתי מדי" – כי הוא כלל לא יהיה קסם. גם כאן, הניסיון לא יכול להחזיק מעמד: הוא זמני, ויוביל בהכרח לסוף חיי ההצגה.


כשם שבעולם הקסם יש "אמת" ו"שקר", כך גם בחיים ה"אמתיים". אנחנו משתמשים ללא-הרף ב"טריקים", שמציגים למי שסביבנו אשליה, שלא בדיוק תואמת את המציאות. כשיוצאים לדייט, למשל, או הולכים לראיון-עבודה, אנחנו מנסים להציג משהו קצת שונה מהמציאות. משהו קצת יותר "קסום", פחות אפור ומוגבל ממה שאנחנו. אם מישהו שואל אותנו "איך אני נראה?" אנחנו לא נגיד לו: צ'מע, אתה נראה זוועה. ננסה להציג כאילו שהוא נראה סבבה. מי שאומר לגמרי מה שהוא מרגיש, הוא חסר טקט. זה משחק מורכב – אם נשקר לגמרי, כל האמון ייאבד, ולא יהיה לדברים שום טעם. אם נתלבש בצורה שלא קשורה לאיך שאנחנו ביום יום, זה יצא מזויף, ולבסוף יתנפץ. משהו ממה שאנחנו מרגישים באמת צריך לעבור דרך ה"שקר" – או, לחלופין, אנחנו צריכים קצת להשתכנע מה"שקר" שאמרנו, ובאמת קצת להאמין שהוא נראה סבבה. לא, באמת הוא בסדר…

וכמו במופע קסמים – אנחנו גם קהל שרוצה (קצת?) להיות מרומה. אם מישהו יגיע לדייט בלי להתלבש, או לראיון עבודה בלי קצת פוזה – יש סיכוי לא רע שנפסול אותו. אם עשינו ניסיון ואנחנו שואלים "איך היה?" – לא תמיד נרצה את "כל האמת בפרצוף".

(חוש הומור הוא גם קצת "קסם". יש בו איזה טוויסט, חשבת שיקרה א' ואמרתי ב'. ערערתי על המציאות המובנת מאליה במבט לא שגרתי. כמו בקסם – אם זה יהיה וולגרי מדי, זה כבר לא יצחיק, אלא ייראה רע – אבל גם אם אתה צמוד מדי לחוקים ולנהלים לא תוכל להצחיק. אבל על חוש הומור צריך לכתוב בהזדמנות בפוסט נפרד.. בסרטים של נולאן אין כל כך הומור…)

כמו אשתו של בורדן ב'יוקרה', לפעמים מישהו אומר לנו שהוא אוהב אותנו, ואנחנו מרגישים ש"היום הוא לא באמת מתכוון לזה". לפעמים אנחנו מביעים אהבה למרות שאנחנו לא ממש "שם" עכשיו. קשה לנו עם שקר וזיוף, אבל לא תמיד אנחנו רוצים שמי שסביבנו יהיו לגמרי "כנים" ו"אותנטיים". לפעמים זה יוביל להרס וחורבן של דברים אמתיים מאד, שחשובים לנו באמת.

בצורה קצת גסה, אפשר לומר שמה שאנחנו מדברים עליו הוא אסתטיקה. היכולת להציג משהו באופן משוחרר מאיך שהוא "באמת" – באופן שיהיה מתאים לאיך שהצופים רוצים לראות. לא מספיק שזה יהיה פרקטי, צריך שזה ייראה טוב. לא מספיק שתעשה משהו טוב, צריך להציג אותו נכון. חיים אסתטיים הם חיים שמואסים במציאות הרגילה, בחוקים ובערכים, באפור – ומחפשים את היציאה, את הברק הלא שגרתי, את הצבע…


אדם יכול למכור את נפשו למען התעלול. יש בזה משהו הירואי, וה"תעלול" כבר לא יהיה ממש שקר – האדם הרי ממש שם. במקרים רבים, התוצאה תהיה מרשימה מאד – אבל החיים עלולים להיחרב מבפנים. משני הצדדים יעלו בעיות – מצד אחד, תמיד יידרש עוד שקר: לא מספיק הטריק, צריך טריק גם בשביל למכור את הטריק, וכן הלאה. מצד שני – האמת הבסיסית של החיים לא תיעלם באמצעות התעלול.

(אפשר לראות את זה עם פוליטיקאים. ככל שהם יותר משחקים את המשחק הפוליטי, את התפקיד שלהם כ"אנשי ציבור", הם מצליחים יותר. אבל זה גם נהיה מכוער יותר…)

מאידך גיסא – אדם גם יכול להתעקש שלא לעשות תעלולים כלל. הוא רק הוא וזהו. שהעולם יקפוץ. אבל כנראה גם הוא לא יצליח לחמוק מהפיצול – גם כלפי עצמנו לא תמיד ברור מהו "אני האמתי" ומה המשחק, דימוי עצמי שאני משדר לעצמי כדי להרגיש טוב. דמות ה"אותנטי" בעצמה הופכת לתפקיד שצריך לשחק, ולא תמיד זה אותנטי להיות אותנטי… אם לא נחשוב איך הדברים מתקבלים בעולם החיצוני, לא בטוח שנשדר לעולם את עצמנו – לפעמים פשוט נכניס להם דימוי שקרי אחר.. לפעמים דווקא ה"שקר" מצליח להביע את האמת – בורדן היה צריך את אוליבייה שתלמד אותו איך להדגיש את הייחודיות של הקסם שלו.

האדם מתנודד מעצמו לעצמו, בין מי שהוא בחדרי-חדרים, למי שהוא כלפי חוץ. בין מי שהוא בלילה למי שהוא ביום. לפי קירקגור, האדם האסתטי הוא האדם שבחר להיות מפוצל: אין לו דמות אחת, הוא משחק – עכשיו אני כאן, ועכשיו אני כאן. אני אף פעם לא "פה" עד הסוף, ולכן אני יכול תמיד לקפוץ מדמות לדמות. זו מהותו של הקסם, של האדם האסתטי – לשמר את הפער, לרקוד על הגבול. מה שמאחורי הקלעים נותר מאחורי הקלעים, ואסור שיתגלה על הבמה. מי שעל הבמה תמיד קצת "קורץ", ויודע שזה רק משחק. אין בעולמו מקום להתחייבות אמתית למישהו – תמיד צריך להשאיר קלף בשרוול, אולי לקפוץ למקום אחר. הממשות, הרי, היא אפורה כל כך והמחויבות כובלת… צריך תמיד קסם, שיוציא אותנו מזה למציאות מופלאה ומשוחררת. אבל חייבים לשמור על קשר עם המציאות, לא לקחת ברצינות את המופלא – אחרת גם הוא ייהפך לכובל וממשי מדי. צריך תמיד את האופציה לחזור אל הבנאלי, כדי שיהיה אפשר לברוח ממנו.

בורדן מכר את עצמו למען הטריק – והצליח לעשות את הבלתי-ייאמן, להיעלם במקום אחד ולהופיע במקום אחר – "לנצח את המוות", כמו שנכתב במודעה שלו. אך למעשה, ההכרעה שלו הייתה לא להכריע: האם הוא חי לגמרי עם שרה, או שהוא שומר על חופש? האם הוא נותן מקום רציני לאותו "מישהו" שלא אוהב, ומנסה להתמודד אתו – או שהוא שומר את שתי האפשרויות?

אחרי מותה של שרה, אוליבייה אומרת לבורדן: "היית יכול להיות עכשיו… עם מישהי אחרת ולדבר עלי עם מישהי אחרת בצורה הזו." במבט ראשון – נראה לנו שהיא צודקת – אנחנו הרי לא יודעים שמדובר בשניים, והקלות שבה הוא עובר למאהבת נראית לנו מעוותת ושקרית, סימן למשחק מתמיד. במבט שני – היא טעתה: מי שדיבר איתה אמר לה את האמת – הוא אוהב רק אותה, ולא יכול היה לדבר כך עם מישהי אחרת. הוא כלל לא אהב את שרה, ולכן הקור שלו אינו מעוות. אבל בסופו של דבר – היא אכן צודקת: אין מישהו אחד, שלם, שמוכן להתמסר אליה. הטריק הוא העיקר עבור בורדן – ולא האהבה והמחויבות – ולכן בסופו של דבר, האשה יכולה להתחלף.

הבחירה לחיות באופן מפוצל, תוביל לחורבן של כל הצדדים. מי שאהב את שרה נשאר בחיים – אך אשתו האהובה מתה. אוליבייה נשארה – אבל מי שאהב אותה הוצא להורג. חורבן מושלם, כמעט: נותרה ג'סיקה. אותה אחת שעבורה באמת היו פאלון ובורדן אדם אחד – נשארה בחיים בשביל אביה האחד שנותר.


ה"שקר" האסתטי דורש שליטה מוחלטת. מכיוון שזה לא אמתי – צריך להחזיק חזק כדי שהתעלול לא יקרוס. אם מישהו מבחוץ מתערב, ספק אם הוא יחזיק מעמד. ככל שהשקר מורכב יותר, קשה יותר לבצע אותו לבד – וכך, או שהשקר יקרוס, או שהשקרים ילכו ויעמיקו, וגם ה'לבד' ילך ויעמיק. האדם האסתטי הוא בסופו של דבר בודד. הוא יכול להופיע בפני קהל גדול, ולהחליף מאהבות רבות – אך הוא לא יכול להיות באמת חלק מחברה, או לקשור עצמו עם מישהו באופן עמוק.

מצד שני, אם מישהו כבר נכנס למעגל הסוד – השותפות אתו הופכת להיות גורלית ותהומית, ונוגעת עד העצם. אך היא מבוססת על מתח מתמיד ובניית חומה בלתי פוסקת מפני זרים.


ובכן מה? האם נועדנו לחיות בטלטלה, בין אמת אפורה לשקרים צבעוניים וחוזר חלילה? האם גורלו של היופי להביא לחורבן החיים? גם מי שבחר להשקיע בשקר "באמת", וגם זה שניסה להשאיר את עצמו מחוץ לשקר – מגיעים, בסופו של יום, לאותו הסיום הטראגי.

אולי יש אפשרות אחרת. הקסם יכול להיות פתח – גשר בין המציאות האפורה, לבין התהומות המופלאים והנוראים שרוחשים בתוכה. בין המחויבות האמיתית והמלאה – לבין החופש. כמו הומור, לפתוח את הלב לאפשרות אחרת –

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s