בשורה וחורבן

1.
תופעה שחוזרת על עצמה בהיסטוריה האנושית:

שלב א׳ –
אדם ׳עולה על משהו׳. משהו אמיתי, מבריק, משמעותי. הוא שם לב לחשיבות של הגילוי, ולכך שרבים לא בכיוון בכלל. ברור לו (ובצדק!) שאם אנשים לא יפנימו את הגילוי שלו – הם יישארו, במובנים רבים, תקועים.

שלב ב׳ –
תחושת הערך של הגילוי, הערך העצמי של המגלה, והפער בינו לבין דמויות אחרות בהקשר הזה – מובילים לקפיצה ׳קטנה׳:

הגילוי מתחיל להיתפס כאילו הוא *ה*גילוי. הפתרון המושלם לבעיות העולם. הדרך הופכת לדרך היחידה, ולפעמים ליעד עצמו.

כך גם ביחס לאדם המגלה: מאדם מקורי, שצריך להכיר את ערכו ולתרום מיכולותיו לאנושות. הוא נהיה *ה*מגלה. הוא ״הדרך והאמת והחיים״, כדברי ישו על עצמו, ו״אין איש בא אל האב אלא דרכי״.*
(לפעמים הוא עצמו לא חושב ככה, ורק חסידיו יוצרים את המיתוס. זה לא ממש משנה לצורך העניין.)

שלב ג׳ –
הקפיצה הזאת, הופכת את הרעיון ואת האדם שנושא אותו מהזדמנות ובשורה – לכוח של חורבן. הטוטאליזציה לא מאפשרת לתת מקום לכוחות אחרים, לאנשים או לרעיונות אחרים. היא גם מחלישה מאד את הסבלנות – אם הפתרון המוחלט נמצא בהישג ידינו, אז למה לחכות?

לפעמים זה מחריב רק את אנשי הקבוצה, שמתנגשים לבסוף בכוחות אחרים, חזקים מהם. או שהם פשוט ״כלים מאליהם״. ולפעמים – הם ׳מצליחים׳ להביא חורבן לעולם: חורבן רוחני ומוסרי, או אסון פיזי וממשי.

2.
לפייגלין היו שלושה ׳גילויים׳ חשובים:
(הוא לא באמת היה היחיד או הראשון לגלות אותם, אבל יש לו קרדיט משמעותי)

א׳. ההתפקדות.
הוא היה אחד הראשונים שהצביעו על הכוח של הכלי הזה ועל החשיבות שלו. החבר׳ה מ׳מולד׳ במפלגת העבודה או ה׳ליכודניקים החדשים׳ משמאל – ו׳הליכוד שלי׳ או ׳ליברלים בליכוד׳ מימין – צריכים, במידה רבה, לתת קרדיט לפייגלין על הרעיון.
במובן עמוק יותר, פייגלין נשא קריאה עקרונית: קחו את הפוליטיקה ברצינות. אתם רוצים לשנות? תפסיקו לקלל את הפוליטיקאים, תכנסו למערכת ותשפיעו. במקום לקלל את ראש הממשלה, תהיו אתם ראש הממשלה. זו אמירה ערכית חשובה מאד. ( יש לה וודאי משמעות רבה לציונות הדתית, שהתרגלה להיות גלגל חמישי של הציונות, וכאן נאמר לה – חלאס. יש לך תלונות? קחי אחריות. אין תקרת זכוכית, יס ווי קן).

ב׳. תגידו מה שאתם חושבים.
שנים לפני בנט הלא-מתנצל, ולפני טראמפ שמדבר בלי PC – פייגלין הבין את הכוח של דיבור גלוי-פנים. במקום לכבס ולהמתיק ולגהץ את מה שאתה מאמין כדי לצבור פופולריות – ולצאת לא משכנע ולא אמין – דבר ישר.
מאמין בהר הבית? תגיד הר הבית. מאמין בלגליזציה? תגיד לגליזציה. זה משחרר, וזה בריא, וזה בסופו של דבר מושך יותר מכל ההתפתלויות.

ג׳. יהדות רלוונטית למדיניות.
יש בישראל ביקוש גדול ליהדות אותנטית, מצד אחד – ומצד שני, יש פערים גדולים בין התכנים שהיהדות מציעה לבין הבעיות של מדינה מודרנית.
פייגלין מצא איזושהי נוסחה, דרך הליברטריאניות. אפשר להתווכח עד כמה היא מוצלחת, אבל יש כוח בעצם הניסיון – הנה, יש דרך שמזהה את עצמה עם היהדות, ובד-בבד מציגה משנה סדורה על שאלות מדיניות אקטואליות.

כל אחד מהשלושה הוא ׳גילוי׳, ובכל אחד מהם אפשר לראות איך יש רבים-רבים שלא נמצאים בכיוון. בוודאי לפני 20 שנה, כשהוא התחיל לרוץ.

3.
אבל משלב מסוים, די מוקדם, נעשתה ה׳קפיצה׳. מ״בוא תהיה אתה ראש ממשלה״ – ל״רק אני צריך להיות ראש ממשלה״. מאומץ להגיד דברים בגלוי – לקביעה שכל האחרים שקרנים וזייפנים קטגורית. מהצעה מעניינת לשילוב יהדות במרחב הציבורי – לדוגמה (בחולם) חד-ממדית שמוצגת כדרך היחידה האפשרית.

זה חורבן.
קודם כל, זה מסרס את יכולת הפעולה של פייגלין עצמו. ב-200 השנה האחרונות, פחות או יותר, פייגלין לא הזיז למעשה כלום. הוא לא שילב כוחות עם אף אחד, לא בליכוד ולא מחוצה לו. ובזמן שהוא הלך ראש בקיר עם עצמו – רבים אחרים הזיזו דברים משמעותיים מאד. לא הביאו מהפכה משיחית כוללת, אבל הובילו ומובילים שינויים חשובים.

זה חבל, אבל לא כל-כך נורא. החשש שלי, הוא שהמחיר ימשיך לעלות. כרגע, המחיר העיקרי הוא ניתוב של כוחות איכותיים ואידיאליסטיים לכיוון שסופו מפח-נפש. זה יכול להגיע למקומות חמורים יותר, מקווה שלא.

* אה, שכחתי את הכוכבית – זה מה שיוחנן שם בפי ישו, וכנראה ישו עצמו לא אמר את זה ככה. אבל גם מהאוונגליונים המתונים יותר ברור שהתפיסה העצמית שלו היא כמו שמתואר פה, פחות או יותר.